תקשורת עם עצמי, תקשורת עם חבר, תקשורת עם אחר
כולן בעצם הדרך בה אנחנו קושרים קשר.
האם הקשר נותן, לוקח? האם הקשר מאוזן והדדי.
האם החבל משוחרר, או מתוח. האם כל אחד מושך לצד שלו?
מה מזין את הקשר הזה?
שפה מילולית? או פיזית כמו חיבוק? מבט של עיניים, או תחושה עוצמתית בגוף?
איך זה כשתקשורת זורמת? ולמה היא נתקעת?
הבסיס המאזן לקשר טוב הוא החלק שלפעמים קל לזנוח- ההקשבה.
להיות בקשב בתוך הקשר, בתקשורת, זה אומר
שקט ונוכחות, שאילת שאלות- עניין, סקרנות
לחזור אחרי מה שנאמר- להראות שאני מבינה,
להפגין אמפטיה על-ידי מבע, מגע.
בעולם של היום המוצף רעשים, עם תקשורת בלתי פוסקת בכל הערוצים, כשאמת ושקר מעורבבים, והספק... כצריך לשמור מרחק, והזום מאפשר לראות את החריצים בעור, אבל גם מסך שחור...
איך עושים את זה? איך יוצרים את הקשר הזה? המאוזן, הקשוב, המנחם, המקדם?
קריאת הדוב מוסרת לנו את המסר להתבוננות פנימית, להכנס למערה האישית שלנו ולהתחבר לידיעה.
ואני לוקחת מהקריאה הזו היום את המסר להקשיב לתחושות שלי, להקשיב לבטן. ובהתהוות הקשר לברר עם עצמי מה אני חשה כשאני שומעת את קולו של הדובר, מה מעוררים בי דבריו, ואיפה אני מרגישה אותו בגוף.
וכשאני מתקשרת אני מנסה להביע את החיוב והטוב גם באנרגיות, בחיוך, במבט, לבסס אמון בתחושה, בשקט.
האם לקחתם לכם היום כבר זמן שקט, להתחבר פנימה לידיעה, לתחושה, לשלווה?
באהבה
גל
