• גל דקל

בואו נדבר על כאבי גדילה


כשמחליטים לצמוח, לוקחים גם סיכון להתנסות, להכשל ולכאוב.

כשמחליטים לגדול, הפחדים מחוסר הצלחה צצים שוב ושוב.

דווקא כשמתקדמים, מרגישים כל צעד וצעד כאילו שסוחבים משקולת.

ולוקח זמן להשתחרר מהעומס של ה"לא".

במרחב שבין תלות לעצמאות, תלות היא העברת האחריות למישהו אחר, לגורם חיצוני. עצמאות היא לקיחת מלוא האחריות על עצמי.

פרואקטיביות היא עצמאות ותנועה. היא כאשר אני מבינה באופן מלא ומוחלט שרק אני אחראית למצבי ולחיי ורק בידיי לשנות את המציאות.

וכאשר התובנה מתיישבת טוב טוב בראש ובעיקר ברגש, מתחילה תזוזה.

חשבו על תינוק שמתחיל ללכת ונופל שוב ושוב. הוא חווה כאב בתהליך הצמיחה שלו. הוא הבין שאליו להתקדם, הוא נדחף ע"י הטבע והסביבה להתקדם, לקום, לעזוב ידיים. והוא נופל שוב ושוב.

זו העצמאות ואלו כאבי הגדילה. לא פשוט אבל מתברר שאנחנו מתורגלים לכך מיום שנולדנו.

לאחרונה אני חווה רכבת הרים רגשית וכואבת. רגעים של אושר אדיר ששוטף וממלא. לעתים ממש רעד בגוף מרוב אדרנלין. ולרגעים כאב, פחד משתק ותסכול גדול על שאני מתחמקת, מוותרת.

זהו מסלול צמיחה רגשי מורכב. אך מחויב המציאות.

אנטוני רובינס אומר שאנשים נעים כל הזמן במרדף אחר עונג ובריחה מכאב. כאב דוחף אותנו לחפש עונג.

עונג מתחיל בשלב מסוים "לשעמם" והופך לכאב, והמעגל מתחדש. 

הכאב דוחף אותנו לעשות כדי להגיע לעונג.

וכאשר הגענו, צריך לנוח קצת ולהתחיל במסע לעונג הבא.

צריך להזכיר לעצמנו שכאב זה סימן טוב. כי הוא מלמד אותנו שאנחנו בתנועה, בצמיחה. וזה המקום הטוב ביותר להיות בו. כי חי שאינו בתנועה ואינו צומח, מתנוון ומת. 


מסקנה, לתת לעצמנו לכאוב. להתענג על הכאב שבמאמץ.

לרוץ ולדחוף עוד קצת.... להרגיש את קצה היכולת. ולהיות ערים לכך שקצה היכולת מתרחק כל הזמן, ככל שמתאמנים.

לעשות משהו קשה שוב ושוב ושוב, עד שנהיה קל יותר.

לפחד. להסכים לפחד. להתמלא בפחדים ואז לסדר אותם אחד אחד מול העיניים ולבחון- מה נכון בפחד הזה? מה הוא בא לספר לי? מה אני יכולה לעשות כדי להרגיע אותו?

פחד הוא מגן שלנו, הוא חומה שנועדה לשמור עלינו. רצוי להודות לפחד על השמירה הצמודה, ולהשתמש בו ככלי לבחון מה צריך לעשות, כדי להצליח ועדין לשמור על עצמי.


כשגדלים רוחנית, קוגניטיבית, רגשית, אולי לא רואים ביטוי פיזי (למרות שאם תחשבו על זה אז יש הרבה סימנים פיזיים לגדילה פנימית) אבל יש תנועה אנרגטית גדולה בתוכנו והתנועה הזו מזיזה "חפצים" ממקום למקום. הרגלים משתנים. אהבות מתחלפות. חברויות משתנות.

ועד שמתבסס מקום חדש, תחושה של מוכר, לוקח זמן. ופה בזמן הזה, מתיישבת תחושת הכאב.


אז מה עושים?

מרגישים! נותנים מקום לפחד ולכאב. מוקירים אותם כחברים למסע.

מזהים! כאשר מזהים פחד או כאב יודעים שזהו רגע של צמיחה ופריצת גבול.

מכילים! נושמים עמוק, חושבים "איך כן", מתבוננים היטב בפחד ולומדים מה הוא בא לספר לי?

חוצים! לא מוותרים, לא נותנים לפחד ולכאב לעצור אותנו. כי אחריהם יגיעו עונג ואושר והצלחה גדולה. 

בואו נחצה פחדים כל יום. כי התרגול הזה הוא כמו התרגול של שחקן ליגה ג' שחותר לעלות למגרש הNBA וזוכה.



21 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול